Denied dissonance abandoned in the name of democracy

Among the many myths cultivated by the fledgling State of Israel, serving it, and permeating the Jewish public consciousness at the time was the concept imbedded in its Declaration of Independence – a Jewish and democratic state. Denial of the dissonance inherent in this phrase prevailed, channeled towards the collective tunnel vision of that nationalist movement called Zionism.

For some ostensibly irrational reason, I always objected to being defined as a Zionist – because I don’t like labels, and I felt that my aliyah and becoming a citizen of Israel was an emotional and rational statement that needed no label. If I take an historical pause, I can imagine the hearts of Jews in Israel and elsewhere swelled with elation, disbelief, comfort, and pride to see the flag of the State of Israel wave.

At best, it is questionable if this flag would have been waved were it not for the Zionist movement in its multiple manifestations – and the injustices it perpetrated. There were brave and bold and commendable moments, but there were reprehensible moments. Glorifying the former without acknowledging the latter is an offense to both.

Embellishing a narrative based on justifiable fear of annihilation, following the horrors of the Shoah which spread beyond Europe and events like the Farhud in Iraq, were the clay with which a collective identity was molded and manipulated. That collective identity forged common bonds, albeit fragile and fragmented, among immigrants from diverse and different cultures committed to fight, destined to fight to protect their Jewish state. With documentation of the narrative of the Palestinian people confiscated, and Israel remaining an occupying force since 1967, integrity was superseded by perceived vulnerability, and voices to the contrary were undermined if not silenced – lest the myths be dispelled.

If only the State of Israel were to acknowledge its share in the injustices, perhaps the pain of coping with the voices seeping through the fissures would be less searing.

When I stand and demonstrate in Tel Aviv, and in Kfar Saba, to protect the democracy in this state, I look around at Israeli flags waving, and I join the demonstrators because I absolutely and unequivocally believe that democracy has to be protected. Then, integrity compels me to ask what that democracy is supposed to embrace. I look at the flag, gripped by the feeling that it is but a symbol of the Jewish people, not a flag with any symbol representing the Palestinian citizens of this state – and I am opting for the democratic state.

If a Jewish state that in no way diminished from the status of any other people were a viable concept and that state were democratic, I would be the first to sign up. Meanwhile, I will settle for the wondrous state we could have if it included all citizens equally, and cultivated a sense of belonging for all, enabling the productivity and creativity that should emerge from its diversity – as a homeland for the Jewish people and as a homeland for the Palestinian people.

Harriet Gimpel, March 6, 2023

—————–

Hebrew version:

נטישת ההכחשה בשם הדמוקרטיה 

בין המיתוסים הרבים שטיפחה מדינת ישראל שהיתה בחיתוליה ושתתפשט בתודעה הציבורית היהודית היה מושג שמוטבע בהצהרת העצמאות: מדינה יהודית ודמוקרטית. הכחשת הדיסוננס שבצירוף מילים אלה רווחה ותועלה אל הראיה הקולקטיבית הצרה ומצרה של התנועה הלאומנית המכונה ״ציונות״.

מסיבה לכאורה בלתי רציונלית, תמיד התנגדתי להגדרה עצמית כ״ציונית״ – כי אני לא אוהבת תיוגים, וחשתי כי מעשה ה״עליה״ שלי וקבלת אזרחות ישראלית היה אמירה רגשית ורציונלית שאינה זקוקה מינוח. לרגע של השהייה היסטורית, אני יכולה לדמיין לבבות של יהודים בישראל ובכל מקום אחר מתנפחים מהתרגשות, חוסר אמון, נחמה, וגאוה לראות את דגל מדינת ישראל מונף.

ספק אם דגל זה היה מונף לולא התנועה הציונית על כל זרמיה ורבבות ביטוייה – והעוולות בביצועה. היו רגעי אומץ ראויים לשבח, אך היו רגעי זוועות. האדרת הראשון ללא הכרה באחרון גורעת משניהם.

העשרת נראטיב מבוסס על פחד מוצדק מהשמדה, לאחר אֵימות השואה שהתפשטו מעבר לאירופה ואירועים כמו הפרהוד בעיראק, היו החימר שממנו עוצבה זהות קולקטיבית, שבירה ונסדקת ככל שהיתה ותהיה, שנדרשת להכוונת עם. זהות קולקטיבית שכזאת יצרה את הקשרים המשותפים בין מהגרים ומהגרות מתרבויות שונות ומגוונות, הנדרשת ליצירת המחויבות להילחם, לעם שגורלו לכאורה להילחם למען הישרדות המדינה היהודית. מהחרמת תיעוד הנראטיב של העם הפלסטיני, וכמדינה שמחזיקה בשטחים ככוח כובש מאז שנת 1967, תחושת הפגיעות גוברת על היושרה, וקולות המעזים לערער על כך נפסלים אם לא מושתקים – שמא המיתוסים ייסדקו.

לו מדינת ישראל היתה מכירה בחלקה בעוולות, אולי כאבי ההתמודדות עם הקולות העולים וחודרים דרך הסדקים היו צורמים פחות ולו במעט.

כאשר אני עומדת ומפגינה בתל אביב, ובכפר סבא, להגן על הדמוקרטיה במדינה הזו, אני מסובבת את המבט לדגלי ישראל המונפים מכל עבר, ואני מצטרפת למפגינות ומפגינים

כי אני מאמינה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי על הדמוקרטיה יש להגן. וכי אז, היושרה מאלצת אותי לשאול מה הדמוקרטיה הזו אמורה להכיל. אני מביטה בדגל, אחוזה בתחושה שהוא אך סמל של העם היהודי, ואינו דגל בו מוטבע סמל איתו אזרחי המדינה הפלסטינים יכולים להזדהות – ואני בוחרת במדינה דמוקרטית.

לו מדינה יהודית שלא היתה גורעת ממעמדה של כל עם אחר היתה בת קיימא והמדינה הזאת היתה דמוקרטית,

March 4, 2023, Tel Aviv demonstration. (Harriet Gimpel)

March 25, 2023, Kfar Saba demonstration. (Harriet Gimpel)

March 1, 2023, Rahat – just the pastoral view. (Harriet Gimpel)

הייתי הראשונה בתור. בהיעדר קיום הרעיון הזה, אסתפק במדינה הנפלאה שיכולה להתפתח כאן עם אזרחים שווים באשר הם, במדינה שתטפח תחושת שייכות אליה עבור כל אזרח ואזרחית, אשר תאפשר את היצרנות והיצירתיות שצריכה להיווצר מתוך גיוון החברה הישראלית – שתהיה למולדת לעם היהודי כמו לעם הפלסטיני.

הריאט גימפל 6.3.23