Dear R. Edelstein,

I read your lengthy response to my short reflection in Understanding Lakewood, Understanding Ourselves, and I am baffled, saddened, and surprised.

I am baffled by your insinuated denial of my claim that there are those who believe that “technically” gezel akum is mutar, meaning that it is not considered prohibited stealing and therefore one only needs to refrain from doing it for secondary reasons. Your stance does not conform with the halakhic sources and is incompatible with the sociological facts on the ground. I am, therefore, perplexed by your implied critique.

It is pretty clear that my claim about the authoritative status of the lenient opinions towards gezel akum has a very strong basis in halakha, it is a view held by many of the classical Rishonim and Achronim. .[1]

It is also true that the opinions that believe that gezel akum is “technically” mutar have normative status in my native community (the community in which I grew up). I wonder if your geographical remove from the community prevents you from being sufficiently apprised of certain socio-theological strains within the community’s religious zeitgeist.  Preferencing the lenient opinions towards gezel akum enables the community to maintain its financial infrastructure. They determine what is permitted vis-à-vis the pursuit of government funds allocated for the needy, and what is prohibited. The halakhic inferiority of the “other” in financial matters broadens the parameters of what is considered legitimate in pursuit of people’s financial wellbeing. The fact that a significant body of halakha has elevated the financial privileges of those formerly considered to be inferior carries little weight for some contemporary Chareidi poskim, many of whom are resolutely wedded to an originalist approach to halakha on this matter

The refusal by the poskim to promote the stringent opinions which prohibit gezel akum is informed, at least partially, by philosophical attitudes about “others” and theological notions about the immutability of halakha.

While the degree to which the community’s financial infrastructure is contingent on their embrace of a permissive attitude towards gezel akum is well known to people within the community, they will, for obvious reasons, be difficult to document. These postulates are largely disseminated orally; little regarding this matter is recorded, although now and again one finds written records of an originalist approach that assumes a sense of radical superiority toward the “other.” (See: שו”ת משנה הלכות, חי”ב סי’ תמ”ה; תשובות והנהגות, ח”ד סי’ שי”ט; באר שרים, ח”ו סי’ צ’; משיב הלכה סי’ י”ד. For a more jarring example see: .משנה הלכות ח”ט סי’ שפ”א, ד”ה האמנם (For more on this, see here )

The persistence of a firm embrace of a lenient approach to gezel akum is evidence that Chareidi poskim predominantly reject the notion that halakhic interpretation is enriched by a correspondence with contemporary norms. They do not believe that psak is a process whereby nuances are crystalized over the course of many years. Your use of mechirat chametz as an example of Orthodox adaptive halakha is imperfect for two reasons. A) The idea that one can avoid the obligation of getting rid of his or her chametz by selling it is not a change that was precipitated by a new social norm; it is a mere הערמה, a legal loophole. Such loopholes are not modern inventions; they are as ancient as the halakhic system itself. B) Mechirat chametz effectuates a leniency: it allows people to keep chametz in their homes over Pesach. That is a change that is attractive and easy to embrace. However, changing your attitude toward the “other” would constitute a stringency. One would, as a result, have to treat the outsider’s money and possessions with the same dignity with which we treat our own belongings. That does not happen. There is an evident paucity of halakhic changes that have required people to take on more stringencies in regard to our interactions with the non-Jewish “other.” Changing our attitude towards non-Jews makes demands on the fundamentals of our jurisprudential philosophy. Those changes are not condoned by Orthodox judicial philosophy. Ultimately, Chareidi psika adamantly opposes tampering with established halakha. Sometimes that adamancy could potentially force such a community to compromise intuitive moral convictions, because, in their thinking, allowing halakha to accommodate human moral intuition could jeopardize the absoluteness and religious supremacy of halakha.

Finally, I am truly saddened that your (perhaps understandable) dislike of liberal Orthodoxy made it impossible for you to take my words at face value. It prevented you from considering the possibility that we are not always black and white, that we sometimes genuinely dwell in the gray, comparing and contrasting our religious path with those of others who, in spite of sharing our goals, choose a different route. The realization that you could not fathom the possibility that people to the left of you are honestly evaluating the pros and cons of our competing religious philosophies is extremely painful.

The recent events were an opportunity to reflect on some of our communal differences. What allegedly happened in Lakewood, is, I honestly believe, partially the consequence of an originalist approach toward halakha, widely accepted within my community of origin. If that postulate is right, it plausibly accentuates the pitfalls of such an approach to psak. Comparing that with the pitfalls of my adoptive, Modern Orthodox community’s halakhic philosophy provides a vivid illustration of the respective religious benefits and ethical challenges of our competing religious trajectories.

I am also saddened by the way you misrepresented my understanding of the halakhic process (a view which is held by many, perhaps even most, Modern Orthodox thinkers). Setting up a villainous strawman, you presented our machloket as a debate about the immutability of dvar HaShem. Indeed, I too believe in the Torah’s immutability, but I differ in the way this concept applies to the halakhic process. I of course accept that dvar HaShem is קיים לעולם, but precisely because it is the divine word, it requires clarification. The words of G-d are often ambiguous, cryptic, and open to interpretation. With the exception of Moshe Rabbeinu, human beings encounter the divine will באספקלריא שאינה מאירה, through a dim and murky lens. What we see and read, therefore, has to be interpreted and clarified in terms that we mortals can understand and comprehend. The process of interpretation, I believe, happens constantly. We continuously refine our understanding of dvar HaShem. That ongoing process of interpretation will sometimes fine-tune our understanding of a precept, or clarify our interpretation of a halakhic postulate. It does not mean, though, that the halakha changes; its essence stays intact. The nuance, however, is crystalized and refined by the poskim through reflection, clarification, and examination.

You can accept what I wrote here and in my original essay, ignore it, or summarily reject it. One thing should be clear, though: it was neither meant to be “obnoxious,” nor malicious. It was merely the musings of a soul that perpetually searches for divine truth that, on the surface, seems elusive and out of reach.

The pursuit of truth and the intense debates that often ensue as a result can become pointed and direct, but ultimately the goal is קרבת ה’. During those tempestuous moments, I am comforted by the eloquent words of the Ba’al HaMaor in the introduction to his critical commentary on the Rif. This is how he tries to explain (perhaps justify) the incessant criticism of his illustrious predecessor. He writes: חכמי המחקר קראו כסא הכבוד גלגל השכל ואמרו כי בזרוח אורו והוא אור החיים על הנפש החיה הזכה אשר לקחה ממנו תזהיר כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד על כן מלא חשק לב כל חכם לב לדרוש ולתור בחכמה להבין ולהשכיל אם להימין אם להשמאיל בין האמת ובין השקר להורות ולהבדיל. ויש אשר יגבר החשק הזה על לבו עד שיראה כחושק היוצא מדרך הצניעות והמוסר בהסירו מסוה הבשת מעל פניו לבחון האמת.

He detects a deep spiritual core beneath the surface of his argumentative stance towards the Rif.  I am confident that in retrospect we too will be able to appreciate the rewarding spiritual essence of our intra-communal debates.

צום הרביעי תשע״ז

[1]  כן הוא דעת רש”י בסנהדרין דף נ”ז ע”א דליכא איסור דאוריתא לגזול מעכו”ם, ואינו אסור אלא מדרבנן, משום חילול השם. וכן הוא דעת הר”ן והמאירי שם. וז”ל המאירי: אבל ישראל בגוי אם הוא אינו מקיים שבע מצות מותר בגזילו על צד שאין בו חלול השם שהרי מעובדי האלילים הוא, ע”כ. ובשו”ת תשואת חן סי’ מ”ד הביא ראיה מן הירושלמי (ב”ק פ”ד הל’ ג’) לשיטת רש”י (ובביאור הגר”א אבה”ע סי’ כ”ח סק”ה דחה הראיה מן הירושלמי)

הבית שמואל (אבה”ע סי’ כ”ח סק”ה) כתב שכן גם דעת התוספות (ב”ק דף קי”ג), ובדעת הרמב”ם יש מחלוקת. הרבה פוסקים סוברים שלדעתו גזל עכו”ם אסור מן התורה, אבל לעומתם יש חבל אחרונים הסוברים שדעתו כרש”י שגזל עכו”ם אינו אסור אלא מדרבנן. (עי’ כס”מ פ”א מגזילה ואבידה הלק ב’; שו”ת שער אפרים סי’ ב; מעשה רוקח, רמב”ם ריש הל’ גזילה ואבידה; פני יהושע, בבא מציעא דף ס”א ע”א.  ודעת השער אפרים (הנ”ל) והב”ח (סי’ רל”א) שגם הטור סובר כרש”י שגזל עכו”ם אינו אסור אלא מדרבנן. בהקשר זה מעניין לציין איך המהרי”ו (סי’ קל”ח שמצוטט באבני מילואים (אבה”ע, סי’ כ”ח סק”ג)) הבין המושג “חילול השם” בקשר לגזל עכו”ם, ” דבמקום דאיכא חילול השם אסור דלמא איסור הוי אבל גזל לא הוי וטובא אשכחן בכה”ג דאסרו חכמים לכתחלה ואי עבד עבד.” לדעתו, כשאנו אומרים שגזל עכו”ם אסור רק משום חילול השם הכוונה שאינו אסור רק לכתחילה. האחרונים מבארים עוד נפק”מ: אם גזל עכו”ם אסור רק משום חילול השם אז כל זמן שעושים כל מה שאפשר לעשות שהגניבה לא יתוודע וששם השם לא יתחלל, אין סיבה לאסור גזילתו.

גם המהרש”ל (ב”ק פרק י’ סי’ כ’) מסכים עקרונית עם רש”י, אבל לאו מטעמיה. וז”ל: ורש”י פירש להדיא במסכת סנהדרין פרק ד’ מיתות (נ”ז ע”א ד”ה ישראל) דאינו אלא מדרבנן, על הא דאיתא התם סתמא דברייתא, דישראל בגוי גניבה וגזילה מותר, ופירש רש”י משום דלא תעשוק את רעך כתיב, ולא גוי. ומדרבנן הוא דאיכא למ”ד דאסר, משום חילול השם עכ”ל. ומה שכתב רש”י מפני חילול השם. לא נראה לי כלל, דגזל הגוי אסור אפילו בלא חילול השם. אבל נראה לי, משום שירחיק עצמו מן הכיעור ודומה לו, ויאכל וישתה את שלו. ולא ירגיל את עצמו בגניבה וגזילה, ע”כ. ביאור הדבר שלפי המהרש”ל הסיבה שאסור לגזול מעכו”ם הוא משום שעי”ז יבוא לגזול מישראל, אבל עקרונית אין סיבה לאסרו. וכעין דברי היש”ש כתב בתדא”ר פרשה כ”ו, וז”ל: לא ניתנה תורה לישראל על מנת כן אלא לקדש שמו הגדול … מיכן אמרו, ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, ע”כ. ואף שהחכם צבי (סי’ כ”ו) האריך להקשות על דברי המהרש”ל, מחותנו של הח”ץ, בעל הפנים מאירות (סי’ כ”ז) והפני יהושע (ב”מ ס”א ע”א) יישבו כל קושיותיו של החכם צבי. הגאון בעל יד אליהו הרחיק לכת עוד יותר. לדעתו, שיטת רש”י הוא דעת רוב הפוסקים. וז”ל: (סימן צ) שאלה למ”ד דס”ל דגזל העכו”ם מדאורייתא מותר וכמ”ש רש”י בפ”ז דסנהדרין נ”ז רק מדרבנן משום ח”ה אסרינן בהגוזל בתרא וכן המסקנת הפוסקים כמ”ש הכ”מ בריש הל’ גזיל’ וכן הכריע מהרש”ל והובא בש”ך בסימן שנ”ט וכ”מ בב”ש בסימן כ”ח סק”ה … וכן דעת הש”ך, עכ”ל. ביחס לשיטת הרמ”א, דעת הרבה פוסקים שגם הוא סובר כרש”י, שגזל עכום אסור רק משום חילול השם (עי’ בית שמואל אה”ע סי’ כח סק”ה). המחבר לעומתו (חו”מ סי’ שנ”ט סעי’ א’) כנראה סבור שאיסורו מדאורייתא.

חשוב לציין גם שלהמנחת חינוך (מצוה רכ”ד) יש הסבר אחר למה גזל עכו”ם מותר לשיטת המתירים. לדעתו הסיבה הוא משום ש”התורה אסרה ממון חבירו א”כ אפשר דעכו”ם לא אסרה כי הממון שלו הפקר לאותן שיטות.  אבל גנבה דאף שלו אסור לגנוב כדי שלא ילמוד מדה הגרועה הזאת א”כ אף לעכו”ם אסור כדי שלא ירגיל בזה וע”ז הקפידה התורה.”

בנוסף לשיטות הנ”ל שמעיקר הדין הוא מותר לגמרי, יש גם שיטת הנוב”י (מהדו”ק, יו”ד סי’ פ”א). לדעתו אע”פ שגזל עכו”ם אסור, החיוב להחזיר גזילתו אינו אלא מדרבנן “אבל מדאורייתא מנ”ל שחייב להחזיר בכותי” וכן דעת הנתיבות המשפט (חו”מ סי’ שמ”ח סק”א) ד”היכן מצינו דחייביה רחמנא בהשבה לגוי, והשבה לגוי אינה אלא משום קידוש השם.” ובשו”ת שואל ומשיב (מהדו”ק ח”ג סי’ קל”ב) כתב שדעת הכפות תמרים כהנוב”י בספרו יום תרועה (ר”ה כח ע”א). השער המלך (פרק א’ מהלכות גזילה) מצטט דעת הכפות תמרים ומקשה על דבריו.

גישה דומה לזו של הנוב”י והנתיבות יש להמחנה אפרים (הל’ גזילה סי’ ד’) לגבי טעות עכו”ם. בהל’ גזילה (סי’ ד’) הוא כותב, וז”ל: ומ”מ נלענ”ד [דגם לפי הרמב”ם] מה דאסור להטעותו לאו משום גזל הוי עד שיתחייב להחזיר לו, אלא ה”ט משום דאסור להטעות לבריות … אבל אי עבר והטעהו לגוי כיון דהגוי מדעתיה קא יהיב ליה אע”פ שהוא בטעות ואסור מ”מ לא הוי גזל.”