In a Normal Year בשנה רגילה

Written in love and respect for my wife’s brother, Staff Seargent Zvi (Zvika) ben Moshe Nechemia and Malvina (Malchi) Izikowitch. He fell on October 10, 1973 fighting the Syrians on the Golan Heights.

נכתב לכבוד ובאהבה לאח של אשתי שנפל במלחמת יום כיפור 10/10/1973 בקרב עם הסורים ברמת הגולן



הכתבה בעברית

In a normal year, well normal for Israel, the period following the end of Pesach takes us all on a roller-coaster ride. Only a week after Pesach and we commemorate the destruction of European Jewry, the decimation of 6 million Jews. Jews the world over bow their heads in memory and mourn the loss of parents, grandparents, great grandparents, uncles and aunts.  In a normal year, the youth would visit the Survivors in their homes, and listen to their personal history. We remember, some within our immediate families, some the families of friends and acquaintances. One of my sons in law, said to me a year or so ago, “I always understood, comprehended the national pain of the Shoah, but it was only when I joined your family and met Saba and Buba, your parents, that I too began to feel the pain.”

But then Holocaust Memorial Day ends, and we raise our heads. The flags come out, houses are decorated, cars are adorned with the Israeli flag. But before we can celebrate our independence, we give thanks to the thousands who sacrificed themselves for the state of Israel. Tens of thousands, in a normal year, would attend ceremonies at the cemeteries. We would stand around the graves of loved ones, everyone together mourning the loss, following the public ceremony, the private ceremonies begin, at home family and friends gather to strengthen each other on their personal loss.

And then Yom Hazikaron, in a normal year, will draw to a close, and Independence Day will begin, in a normal year, the ceremony on Har Herzl, the fireworks, the parades, the stages with vocal artists performing all around the country, the entire country crammed packed rejoicing together.

But this is not a normal year, the Corona Virus has taken away the crowding in the cemeteries this year. This year we will not stand shoulder to shoulder with the family at the graves either side of us, families we see once a year, but they have become family with us. We will not stand around the graves, but we will all stand together from afar and remember all those who gave of themselves so our country can be the free and vital country it is.

So as this abnormal Yom Hazikaron begins, let us all remember those that give us the strength to get past the difficulties of the past months of restrictions. Remembering Those through their sacrifice have given us the wondrous and free country in which we live.

* * *

בשנה רגילה, לפחות בשנה ישראלית רגילה, התקופה שבאה מיד לאחר הפסח סוחפת אותנו כמו רכבת הרים.

כשבוע לאחר הפסח אנחנו מציינים את השמדתה של יהדות אירופה, את 6 מליון היהודים שנרצחו. יהודים מכל רחבי העולם מרכינים את ראשיהם ומתאבלים על האובדן של הורים, סבים וסבתות, דודים ודודות. בשנה רגילה הנוער היו מבקרים בבתיהם של הניצולים, ומקשיבים לסיפורים שלהם. אנו זוכרים את הסיפורים של המשפחות שלנו, חלקנו את הסיפורים של משפחות חברינו ומכרינו. אחד מהחתנים שלי אמר לי השנה “תמיד הבנתי, הפנמתי את הכאב הלאומי על השואה. אבל רק לאחר שהצטרפתי למשפחה שלכם ופגשתי את סבא ובובה, ההורים שלך, התחלתי להבין את הכאב האישי”.

אבל בצאת יום הזיכרון לשואה והגבורה אנו מרימים את ראשינו. הדגלים יוצאים החוצה. בתים מתקשטים. מכוניות מתפארות בדגלי ישראל. אך רגע לפני שנחגוג את עצמאותינו, אנו נודה לאותם אלפים שהקריבו עצמם למען מדינת ישראל. עשרות אלפים בשנה רגילה היו פוקדים את הטקסים בבתי העלמין. כולנו היינו עומדים לצד הקברים של האהובים שלנו. כולם מתאבלים יחד על האובדן. לאחר הטקסים הציבוריים מתכנסת כל משפחה בעצמה ומתחילה את הטקסים הפרטיים, בבתים עם משפחה וחברים לחזק אחד את השני על האובדן האישי שלהם.

ואז בצאת יום הזיכרון, יכנס יום העצמאות. בשנה רגילה הטקס על הר הרצל, הזיקוקים והמצעדים והחגיגות ברחובות. הבמות עם האמנים בכל רחבי הארץ. כל המדינה מתכנסת ומצטופפת לחגוג יחד.

אך השנה הזו זו לא שנה רגילה. וירוס הקורונה לקח את ההתקהלויות בבתי העלמין. השנה לא נעמוד שכם לשכם עם המשפחה על יד הקברים. לא נפגוש משפחות שאנו פוגשים פעם בשנה בבית העלמין, שהם כבר הפכו לחלק מהמשפחה שלנו. אמנם לא נעמוד שם סביב הקברים, אך נעמוד יחד ממרחק ונזכור את כל אותם שנתנו את חייהם כדי שהמדינה שלנו תהיה המדינה החופשית והמופלאה שהיא.

בתחילתו של יום הזיכרון הלא רגיל הזה, בואו כולנו נזכור את אותם שנותנים לנו את הכוחות להתגבר על הקשיים של החודשים האחרונים הללו. נזכור שבזכות ההקרבה שלהם הם נתנו לנו את המדינה הנפלאה והטובה הזו.

יום עצמאות שמח

About the Author
David born in 1959, is married to Chaya and has 6 children, 2 grand sons. They currently live in Givat Zeev just outside of Jerusalem. David made Aliya in 1983 from Sydney Australia, was very active within the Sydney Jewish community prior to his Aliya.
Related Topics
Related Posts
Comments