Keep politicians away from Yom Hazikaron

Do we truly benefit from having our politicians speak at every memorial ceremony?

Can the three to five minutes of clichés uttered by figures like Yitzhak Goldknopf, Miri Regev, or any minister or Knesset member, from either the coalition or opposition, provide solace to the families of the fallen or command respect for the speaker?

In my view, the answer is a resounding no.

I became part of a bereaved family through marriage; my wife’s brother fell in the Yom Kippur War. For nearly four decades, I’ve stood with her family at Zvika’s graveside, a brother-in-law I never met yet know intimately. I along with the rest of my wife’s family stood with familial pride as my late father-in-law together with his grandson named after Zvika were honoured with laying a wreath on behalf of all the families. For almost forty years, I’ve respectfully listened to politicians of every stripe speak at Yom Hazikaron, some offering inspiration while others spouted nonsense. Yet, all were accorded the respect due to their elected positions.

Yesterday, in Rehovot, Israel’s Minister of Housing and Construction, Yitzhak Goldkopf, spoke. However, for the first time in nearly four decades, I found myself tuning out a Knesset representative. Vocal protests from the assembled crowd punctuated his speech, with words like “shame” and “hypocrite” echoing in the air. How can Minister Goldknopf claim to speak for unity when he actively advocates for the exemption of all Haredim from military or national service? How can he proclaim our shared grief when he and the majority of his constituents do not serve in the IDF and push for legislation that only widens the gap between Haredim and other citizens of Israel? Similar scenes unfolded at military cemeteries across our nation.

Our politicians have become a disruption to these solemn ceremonies, forfeiting the respect their elected positions should command.

Furthermore, Minister Goldknopf couldn’t even wait until the end of the ceremony and the singing of our national anthem, Hatikva, before making his exit from the cemetery. Shame on you, Minister Goldknopf!

Therefore, in my opinion, it’s time to exclude Knesset representatives from Yom Hazikaron services. Their presence is neither wanted not needed.

האם הנאומים של הפוליטיקאים בטקסי הזיכרון נדרשים כיום?

שאלת השאלות היא האם שלוש עד חמש דקות של קלישאות מפיהם של פוליטיקאים כמו יצחק גולדקנופף, מירי רגב או כל שר או חבר כנסת אחרים – מהקואליציה או מהאופוזיציה – מעניקות נחמה למשפחות השכולות או מכבדות את הדובר?

בעיני, התשובה היא לא מהדהד.

הצטרפתי למשפחת השכול דרך נישואיי; אחיה של אשתי נפל במלחמת יום הכיפורים. קרוב לארבעה עשורים שאני עומד עם משפחתה ליד קברו של צביקה, גיס שמעולם לא פגשתי, אך אני מכירו לעומק. עמדנו יחד בגאווה משפחתית כאשר חמי המנוח, יחד עם נכדו שנקרא על שם צביקה, הניחו זר בשם כל המשפחות. במשך כמעט ארבעים שנים האזנתי בכבוד לפוליטיקאים שנשאו דברים ביום הזיכרון, חלקם דברי השראה ואחרים גיבוב של שטויות. אך כולם זכו לכבוד שמגיע להם בתור נבחרי ציבור.

אתמול ברחובות, שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף נשא דברים. לראשונה מצאתי את עצמי מתעלם מנציג הממשלה. לכך הצטרפו גם מחאות רועשות מהקהל שהפריעו לנאומו עם קריאות כמו “בושה” ו”צבוע”.

איך מסוגל השר גולדקנופף לדבר על אחדות כשהוא דוגל בפטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי או לאומי? איך הוא מרשה לעצמו לדבר על כאב משותף כאשר הוא ורוב בוחריו אינם משרתים בצה”ל ודוחפים לחקיקה שמרחיבה את הפער בין חרדים לשאר אזרחי ישראל? סצנות דומות התרחשו בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ.

הפוליטיקאים שלנו הפכו למפגע בטקסים הללו, וכך פגעו בכבוד שמגיע להם בתור נבחרי ציבור.

יתרה מכך, השר גולדקנופף ללא שמץ של בושה, לא חיכה לסיום הטקס ולשירת התקווה לפני שיצא מבית העלמין.

עקב כך, הגיע הזמן להוציא את נציגי הכנסת מטקסי יום הזיכרון. אנחנו לא רוצים ולא צריכים את נוכחותם המפלגת והפוגענית.